גזר דין בתיק ת"פ 417-08-10

         הרקע

1.      הנאשם הורשע על יסוד הודאתו בעובדות כתב האישום המתוקן וללא ניהול הוכחות בעבירה של מעשה מגונה.

כתב האישום - עפ"י הסכם שנערך בין הנאשם והמתלוננת שהיתה גננת ומנהלת בגן ילדים, ששכרה מהנאשם במבנה בצור באחר למשך 6 חודשים, תקופת השכירות היתה הגן אמורה להסתיים בתחילת חודש 08/10. על כן, ביום 25.7.10 הגיעה המתלוננת לעבודתה בגן, ולאחר קבלת הילדים, בשעה 7:30, החלה לפנות את חפציה מהמחסן, המצוי מתחת לגן.

בפעם הרביעית כשירדה למחסן, פגשה המתלוננת את הנאשם בתוך המחסן, ובעת שאספה את חפציה, כשגבה מופנה אל הנאשם. ניגש אליה הנאשם מאחור, חיבק אותה בשתי ידיו, תפס את ידיה בחוזקה, גרר אותה למרחק של כמטר עד שהגיע לקיר ונשען עליו. לאחר מספר ניסיונות בהן ניסתה להרחיקו ולהשתחרר מאחיזתו, תפס הנאשם את שתי ידיה ביד אחת שלו, הכניס את ידו האחרת לתוך חולצתה של המתלוננת, אחז בחזה, לאחר מכן נגע באיבר מינה מעל לבגדיה, הכניס ידו אל מתחת למכנסיה ונגע בישבנה. תוך כדי ביצוע המעשים, צעקה המתלוננת לעבר הנאשם מדוע הוא עושה זאת, הנאשם ענה בתגובה כי הוא אוהב את המתלוננת וביקש לנשקה, אך המתלוננת החלה לשרוט את הנאשם בידיו ובצווארו, בניסיון להשתחרר מאחיזתו, אך בתגובה, הנאשם תפס את ידיה בשתי ידיו, העבירן אל מאחורי גבה, הניחן על איבר מינו שהיה חשוף, החל להעבירן מעל איבר מינו בכח, וכשניסה לנשקה המתלוננת בכח, המתלוננת נשכה בזרועו, דחפה אותו ויצאה בריצה מחוץ למחסן.

2.      הצדדים הגיעו להסדר טיעון לפיו הנאשם יודה ויורשע במיוחס לו בכתב האישום המתוקן, יישלח לתסקיר, והצדדים יטענו חופשי, כשעמדת המאשימה היא למאסר בפועל.

3.      הנאשם כבן 50, נשוי 15 שנה ואב ל-5 ילדים בגילאי 14-5. אין לו עבר פלילי ויש לזקוף לזכותו כי הודה במיוחס לו. מנגד מדובר באירוע חמור וטראומתי, שבוצע על רקע היכרות קודמת, בסיטואציה נסתרת במחסן, שם לא ציפתה המתלוננת להתרחשות שאירעה, במגע מיני שנכפה עליה בעל כרחה. הנאשם נגע בה בכפיה באיברים מוצנעים בגופה, בחזה, מתחת לחולצתה, ובאיבר מינה מעל בגדיה כשהוא אוחז בידיה ומכריח גם אותה לגעת באיבר מינו החשוף, ואילולא המתלוננת החלה לצעוק ולהימלט מאחיזתו חרף כוחו, ייתכן והאירוע היה מתפתח באופן חמור יותר.

4.      מדובר במעשה חמור שהשפיע על המתלוננת קשה, ולאור הצהרתה, כמפורט בהצהרת הנפגעת, האירוע הותיר בה צלקות נפשיות קשות ונזקים, בתארה את הקשיים שחוותה מאז, הבושה שנגרמה לה בפרהסיה, היחס המזלזל מצד מבעלה, שחשד בה כאשמה באירוע (בו הנאשם הודה), וטען כי כבעלה, היא גרמה לו עלבון ופגיעה בכבודו, התגרש ממנה ועזב אותה. הנזק החמור שנגרם לה מעצם הפגם שדבק בה מהאירוע, בשל מוסכמות חברתיות ישנות המקובלות בחברה הערבית, גרם לדירדור קשה ביחסי בני הזוג, עוגמת נפש קשה ביותר למתלוננת, שבעלה פגע בה, ומחיר כבד מגירושיה ומהיחס הנחות החברתי והאצבע מאשימה החברתית כלפיה, כמי שפגעה בכבוד המשפחה. עתה חוששת המתלוננת לאבד גם את ילדיה.

5.      זאת ועוד, המתלוננת תיארה כיצד חשה מאויימת ומפוחדת מהנאשם, שחרף מעצר הבית בו היה נתון, היא ראתה אותו מסתובב שוב ושוב ליד הגן, ונאלצה לשמוע מאחרים את הכפשותיו אודותיה, הפחד מפניו רדף אותה בכל מקום, לאחר שהוא הפיץ עליה שמועות כי היא פיתתה אותו, היא עדיין חוששת מפניו ופוחדת עד היום לפגוש בו. חרף זאת תיארה כיצד בעלה זילזל גם בה, וגם בפחדיה מהנאשם.

6.      בנוסף, למתלוננת נגרם נזק כלכלי כבד, מהבושה החברתית שנגרמה לה בעקבות האירוע. היא נאלצה לסגור את הגן בעקבות הורים שביטלו את רישום ילדיהם לגנה, כשלדבריה הנאשם ממשיך להכפיש את שמה ללא הרף,  ועל אף מעצר הבית שלו, עבר ליד מקום עבודתה ובכך רדף אותה, ועתה היא מנסה לפתוח גן ילדים על שם אחר כדי להתפרנס. התוצאה היא שהמתלוננת נפגעה קשה נפשית, משפחתית, חברתית, וכלכלית, כך שכל עולמה נחרב עליה עקב האירוע.

7.      הגם שלטענת הסניגור, תקופת שכירות הגן אצל הנאשם עמדה להסתיים ממילא בעוד חודשיים, אין בכך כדי לסייע לזכות הנאשם, שכן מדובר בשמה של המתלוננת שנפגע והוכפש עקב האירוע, בין ע"י הנאשם, בין ע"י בעלה, ובין בשל מצבה ומעמדה במשפחה, כשהתוצאה היא שעל אף שהנאשם מודה במיוחס לו בביהמ"ש, האשמה באירוע בו הודה מופנית כלפי המתלוננת, וכדבריה בעדותה: "במגזר שלנו הערבי, זה קשה כאשר לאשה קורה דבר כזה עם כל השמועות מסביב" (ראה עמ' 4 ש' 2 לפרו' מיום 2.2.12). טענת הסניגור כי המתלוננת כבר היתה נשואה והתגרשה בעבר, אינה רלבנטית כלל לענייננו והיא מקוממת, משום שאין בה כדי להוכיח מאומה, אלא אך לנסות להכפיש עוד יותר את המתלוננת, בנסיון לגוננות יתר על הנאשם, שאינה נדרשת כלל לענייננו (כפי שציינתי בהחלטתי בעמ' 4 ש' 3 ובעמ' 5 לפרו'), ואין להסיק ממנה מאומה לעניין גירושיה עקב האירוע נשוא כתב האישום, או להזים את הסברה המפורט בתצהיר הנפגעת, על הפגיעה הקשה בה, שלא נסתר ע"י הנאשם, אלא נתמכת בתסקיר שירות המבחן, כפי שאפרט בהמשך.

8.      גם חתימת המתלוננת על נוסח הליך גישור שהתקיים כביכול, אינה מונחת בפני ביהמ"ש והסניגור לא הוכיח כי המתלוננת חתמה עליו.

ראשית, המסמך אינו נושא כלל את חתימתה, והמתלוננת לא אישרה כי חתמה עליו הוא גם אינו נושא תאריך וכבר מטעם זה אינו קביל ואין להסתמך עליו, והמתלוננת אינה מסכימה עם תוכנו.

שנית, המתלוננת הסבירה כי היתה מפוחדת כשהוזמנה להליך גישור זה, שנעשה בנוכחות המוכתר מכפרו של הנאשם, כשבמקום היו נוכחים המוכתר כנציג משפחת הנאשם, ומטעמה לא היה כל נציג, אלא המתלוננת שהיתה רק עם בנה בן ה-16, כשאין לה כל הגנה ומעמד מול המוכתר. שלישית, המתלוננת העידה על חששה ופחדה ממעד מזה "הייתי מפוחדת כי הייתי בתוך כפרם, בקרב המשפחה שלו" (ראה עמ' 6 ש' 28 לפרו' מיום 2.2.12).

רביעית, עולה מדבריה כי חרף פחדה, לא היתה לה ברירה (ראה עמ' 6 ש' 5-6 לפרו' מיום 2.2.12) ובאותו יום היא אף התלוננה בשל פחדה מכך במשטרה, כי זומנה להליך זה בפני המוכתר, כך שאין מקום לסמוך על המסמך האמור שאינו חתום על ידה כמייצג את רצונה, כי אין לה, כביכול, כל טענות כנגד הנאשם או כי הסכימה לקבל פיצוי בסך 16,000 ש"ח, או פוצתה בסכום זה.

חמישית, לענין הפיצוי, הנאשם לא הציג כל מסמך המאשר כי המתלוננת קיבלה סכום זה או אחר כפיצוי, בעוד המתלוננת כפרה במפורש כי קיבלה את סכום הכסף האמור (ראה עמ' 5 ש' 24 לפרו' מיום 2.2.12).

9.      הגם שהנאשם הודה במיוחס לו והביע חרטה, התסקיר שהוגש אודותיו שלילי. בשיחותיו עם שירות המבחן בלטה חוסר אמפתיה מצידו כלפי המתלוננת, והוא אכן מאשים אותה במצבו, תיאור זה תומך בטענת המתלוננת כי הואשמה והוכפשה על ידו, והדברים מעידים על העדר הפנמה פנימית מצידו לאירוע ולחומרת מעשיו.

בנוסף, צויין בתסקיר כי הנאשם נעדר יכולת התבוננות פנימית ביחס להתנהלותו ובחירותיו, נוטה לייחס את הקורה לו לגורמים חיצוניים, תולה התנהגותו באחרים ולא רואה את חלקו. שירות המבחן התרשם אצלו מקווים ילדותיים ובלתי בשלים, טשטוש גבולות בין מותר ואסור, קושי להעריך את השלכות מעשיו, והעדר שיקול דעת מעמיק. עוד צויינו בעיות תפקוד אישיות הפוגעות בדימויו הגברי והתנהלות הרסנית, כמפורט בעמ' 2 בפסקה לפני הסוף, המסבירות את הביטוי לעבירה דנן.

10.    בבדיקת אפשרות שילובו של הנאשם בקבוצה טיפולית לאנשים שביצעו עבירות מין, נמצא הנאשם כלא מתאים, בשל חוסר מוטיבציה והעדר הכרה בבעייתיות בהתנהגותו המינית, ושירות המבחן קבע כי רמת הסיכון להישנות ביצוע עבירה בינונית וציין כי הנאשם מתקשה להבין את החלקים הבעייתיים בהתנהגותו המינית, נוטה להאשים את המתלוננת בפיתויו ובכך שהמתלוננת אשר היא פיתתה אותו וגרמה לו לבצע את המעשים שביצע, אינו מכיר בעבירה ואינו לוקח לגביה אחריות אישית לרבות על תוצאותיה, ואינו מביע כל מוטיבציה לבחון את דפוסי התנהגותו המיניים או צורך בשינוי.

לפיכך שירות המבחן אינו בא בהמלצה.